סיפור חייה של אשת החינוך בנגב

באוגוסט 1946 הוריה של עפרה הקימו את מושב בצרה בשרון, והמשפחה עברה לגור ביישוב עם עפרה ואחותה שלומית שהייתה בת שנה. עפרה הייתה הילדה היחידה בגילה ללא חברה בת גילה והיא יצאה ללמוד בבית הספר היסודי בתל מונד. לאחר מכן סיימה את בית הספר העממי ברעננה. לקראת לימודיה בבית הספר התיכון חזרה לגור אצל סבא וסבתא בכפר יחזקאל ולמדה בתיכון המשותף בגבע. לאחר סיום התיכון בגבע, עפרה חזרה לבצרה ולמדה בסמינר הקיבוצים בת"א במגמת גננות.
במסגרת התנועה והחברים במועדון הנוער בכפר יחזקאל הכירה את יוסי שהגיע ביחד עם אחיו מסוריה. יוסי היה בן שבע ואחיו דוד בן תשע. שניהם הגיעו לארץ ללא ההורים עם ילדים נוספים שהוברחו באותה שנה (1945) מסוריה לארץ והגיעו בדרך לא דרך לאחר תלאות רבות.
לאחר הנישואין עם יוסי בשנת 1959 הם עברו לגור במושב מסלול ליד אופקים בנגב, שם עבדה כגננת. גם כאן התנאים היו קשים. הגן היה בצריף, 42 ילדים בגיל 3-5 שבגן קיבלו בנוסף לחינוך, ארוחת צהריים חמה. בחורף היה גשום וקר מאוד ובקיץ החום היה כבד.
בסוף שנת 1961 עבר הזוג לגור בבאר שבע. עפרה עבדה כגננת בעיר ובעלה יוסי במכון לחקר הנגב שלאחר מספר שנים הפך למכונים למחקר שימושי של אוניברסיטת בן גוריון. בב"ש נולדו לעפרה ויוסי שתי בנות, יפעת וטל, אשר לימים המשיכה את דרכה של אמה והקימה את הקמפוס ללימודי חוץ להכשיר וללמד את אנשי החינוך והטיפול לחזק את החברה במיוחד בפריפריה.
בשנת 1974 במסגרת פרויקט "שיקום שכונות" של הממשלה. עפרה יצאה להדרכת והכשרת גננות באיזורי הפיתוח בשדרות ובאופקים ובשכונות מצוקה בב"ש. מטרתה הייתה להדריך ולקדם את דור הגננות והסייעות בגנים החדשים. לאחר מכן עסקה גם בהדרכה פדגוגית של גננות עולות מרוסיה ומארגנטינה במכללת קיי בב"ש. גננות שעלו באותן שנים לארץ והיה צורך להדריכן בשיטות העבודה בארץ וללוותן לאחר-מכן בעבודתן בגנים.
בהמשך התקדמה עפרה להיות מפקחת על הגנים הפרטיים בב"ש עד שיצאה לגמלאות והחלה להתנדב במועצה לישראל יפה וארגונים נוספים.